מתחילים vamos

השנה 2005 ואני מסיים תקופת שכירות מדהימה בתל אביב , 250$ לחודש בדירת סטודיו מגניבה בהרצל פינת לווינסקי , אני זוכר שאני אני לקראת סוף משמרת באלנבי 40 ואני נכנס למשרד וכמו בכל פעם מחדש אני רואה את התמונה הענקית של מנהטן שתלויה שם על הקיר רק שהפעם כאילו שמעתי את הרעש של העיר הזאת מהתמונה ואמרתי לעצמי ״אני בעוד שבועיים עוזב לניו יורק״ וכך היה.

באותה תקופה כל מה שרציתי היה להיות מוזיקאי וניו יורק כמו תמיד היתה המקום להיות בו כדי להגשים חלומות או לשבור אותם.

אני והגיטרה נוחתים בטרוף של העיר הכי מדהימה בעולם וזה יותר טוב ממה שיכלתי לדמיין, כך לפחות חשבתי, הנחיתה קלה כי מקבל אותי חבר ילדות שנפרדו דרכנו אי שם בגיל 15 כשמשפחתו היגרה להגשים את החלום האמריקאי, הוא נשאר בן 15 ואני עשיתי צבא ואפילו קבע, מה שאולי גרם לי להיות יותר בן 30 כשאני בשנות העשרים שלי (להוריד שנה פלוס בתל אביב ששם שמתי את כל החוקים בצד, היום אני מבין שכשלקחתי את החיים יותר מדי ברצינות אני לא באמת יודע כמה באמת חייתי אבל על זה אני צריך לכתוב בנפרד), אני מקווה שאתה עוד זוכר איך לקרוא בעברית חבר אהוב שלי שאתנצל שוב על זה שהייתי זה שביקש ממך להתבגר, בדיעבד אתה היית החכם ואני פחות...

לעיר הזאת יש קצב אחר ואם אתה לא עומד בו אתה מאבד את עצמך, אחרי חודשיים של קייטנת מסיבות וטיולים אני מנסה להדביק את הקצב ולאט לאט מבין שאף אחד לא מחפש מוזיקאי ישראלי או ברמן תל אביבי ואני מרגיש שהחלום הזה הופך לסיוט השיא היה שהגיטרה נפלה ונשבר לה הצוואר , רציתי לחזור לישראל אבל אני לא בן אדם שמוותר והחלטתי לבדוק אופציות אחרות שלאו דווקא קשורות לחיי הלילה והמוזיקה אז פתחתי את מדור דרושים של ידיעות אחרונות (כן גם שם יש ידיעות אחרונות) וראיתי מודעת דרושים: לעבודה בתחום הנדל״ן. לא צריך נסיון, מקבלים מגורים, רכב ושכר שבועי, כמו שאמר הצדיק הגדול בוב דילן “when you ain’t got nothing you got nothing to lose”, אני מתקשר וקובע פגישה עם OZ the Wizard שהוא עוז מישראל אבל לאמריקאים זה הרבה יותר מגניב שם של קוסם, אני זוכר שקבענו מחוץ לסאבווי הוא הגיע עם רכב מגניב עם גג פתוח ולקח אותי למשרד תיווך בקווינס ושם למעשה מתחיל הרומן שלי עם עולם הנדל״ן.

כמה שההצלחה היא מורה גרועה, אני מצליח למכור בית אחרי פחות מחודש, יותר נכון מוצא ״ליד״ כי כל העבודה הייתה להתקשר ללקוחות (אנחנו בימי ספרי הטלפונים למי שזוכר איך היה נראה ספר טלפונים) לקבוע פגישה, להראות את הבית ולחזור למשרד, שם כבר מנהל המכירות היה מנסה לסגור את העסקה, אבל אני הצלחתי מהר, הפכתי להיות יוסף וכותנת הפסים הגיעה בדמות רכב יותר טוב ואפילו גיטרה שהייתה שייכת לאחד השותפים שגם חלם להיות מוזיקאי כשהגיע לניו יורק, אפילו חליפות שוות מהשותף השני ואני זורם לתפקיד ה “Big Shot” של המשרד, דופק הופעות כל יום, אפילו מצליח לשים על חוזה עוד שני בתים ואותו לקוח ראשון מתחיל כבר את תהליך רכישת הבית השני, נהיינו חברים הוא היה בחור היספני שקוראים לו רודי ולי הוא קרא ״פאפי״ ורודי מפנה את כל החבר׳ה שלו אלי.

אנחנו ב2006 ובארצות הברית נותנים משכנתאות לכל מי שמבקש, בדיעבד תופעה זו היתה אחת הסיבות לנפילה הגדולה ב2008 אבל אני מה איכפת לי, אני חי את החלום, רק שאני מקבל 0.006% מהרווח שזה כלום בערך , זה מה שחשבתי לפחות, ההצלחה היא מורה גרועה כי היא לא נותנת להבין שאני עוד בשלב הלימודים ויש לשלם שכר לימוד, אני מתוסכל.

השלב הבא בשרשרת הוא לעבור ממחלקת המכירות למחלקת איתור הנכסים, קראו לחבר׳ה האלו ״סלרים״(sellers) היו כאלו שעבדו תחת המשרד והיו פרילנסרים, הם היו מקבלים 10,000$ במידה וחוזה שהביאו התממש, למי שעבד תחת המשרד היתה האופציה לקבל גם אחוז מהרווח ,רובם היו באמצע שנות ה30 עם משפחות ופחות היה על מה לדבר מלבד אחד חדש שהיה קופץ למשרד מדי פעם, הוא היה השותף שלי להפסקות העישון והפכנו להיות חברים טובים, נפגשנו כל יום אחרי העבודה ופנטזנו ביחד על מה נעשה עם כל הכסף שנרוויח בנדל״ן. יום אחד אני מסתובב בשכונת וויליאמסבורג וניגש אלי בחור שנראה קצת מוזר ושואל אם אני קונה בתים, מזכיר שהייתי דופק הופעות כל יום אז היו ניגשים אלי כל מיני טיפוסים אבל הסיפור פה הרגיש שונה, אמרתי לו שכן והוא סיפר לי שקבל ירושה ורוצה למכור כמה שיותר מהר, הנכס היה ממש קרוב, זה היה 4 פלקס ״בראון סטון״ כמה בלוקים מהגשר, נכס מהמם במונחים ניו יורקים, התקשרתי לאותו חבר וסיפרתי לו את הסיפור, הוא אמר לי להגיד לבחור שניתן לו חצי מליון במזומן והבחור התלהב והסכים, נתתי לו 50$ אמרתי לו שלא ידבר עם אף אחד ושנפגש מחר ,אותו חבר מגביר את ההתלהבות ומתקשר אלי לספר שיש לו קונה בלפחות 700 אלף בחור חרדי שמתעסק עם יהלומים, אם אני מעביר לו את האיש קשר אז אנחנו מחלקים ברווח 50/50 , אני כמובן מסכים ומעביר את איש הקשר, למחרת אחרי העבודה אנחנו יושבים בבר השכונתי ושותים לחיים על זה שהגשמנו את החלום האמריקאי... שבוע מהסרטים , ״בוננזה״ בקנה מידה לא נתפס , כל יום אני סופר את הכסף שאין והימים באמת עוברים וכסף אין ,גם אותו חבר כבר פחות ופחות מגיע למשרד, כשאני מתקשר לשאול מה קורה אז הוא אומר שיש קשיים עם העסקה ויכול להיות שהמשקיע לא מעוניין , טוב מה אפשר לעשות, באותה תקופה נהנתי מההשלמות של הטויל אחרי צבא שאף פעם לא עשיתי, כמו שאמר לי הדיקן ב אוניברסיטת חיפה כשעשיתי מכינה ישר אחרי השירות (הארוך...) ״חבוב, כשאתה בחרת לעשות קבע, החבר׳ה שלך כבר עשו את הודו ודרום אמריקה״ לעשות פולואפ על עסקה עם סכום שישנה לך את החיים או בכלל, להתמיד בעבודה של גדולים לא היה בראש מעייני... השבועות חולפים עד שכבר אין קשר עם הבחור , אני עושה ברורים ואף אחד לא יודע איפה הוא , אולי חזר לישראל מה שבטוח, אף אחד לא רואה אותו בניו יורק יותר, כנראה שלא נועדה להיות עסקה ולא נועדנו להיות חברים , עובר חודש ואני עובר במקרה ליד הנכס בדרך לעיר , עצרתי לשאול אולי מישהו יודע מה קורה עם הבית ואחד הדיירים אמר לי שקנה אותו בחור יהודי במחיר טוב, סביבות 750 אלף דולר.....

את אותו חבר לא ראיתי יותר וגם החלטתי שאני לא עושה יותר נדל״ן ומצאתי עבודה בתחום התכשיטים ואבני החן שדרשה להיות על קו תל אביב ניו יורק , באחת הגיחות לישראל ירדתי עם החבר׳ה לסיני שם סיפרתי לחברי היקר צחי מדמוני שאני עדיין חולם להיות מוזיקאי ולנגן את היצירה של פינק פלויד echoes.

באותו הטיול חבר אחר באותו הטיול, אלכס שסיפר לי שהוא מדריך בכפר נוער ושהילדים ישמחו אם אני אבוא לנגן להם קצת ולספר על הטיולים שלי, כמובן שהסכמתי והחוויה היתה כל כך חזקה שלא הפסקתי לחשוב עליה בשהות שלי בארצות הברית וכשחזרתי לישראל צחי כבר הקים את הלהקה שחיכתה רק לי ואני קבלתי הצעה לעבוד בכפר הנוער, החיים שלי השתנו שוב ואני מגשים את חלום המוזיקאי, גם אני הופך להיות משמעותי בחיים של ילדים מדהימים כמדריך בכפר נוער.

אחרי שנה בכפר הגיעה סטודנטית להיות מזכירה של מנהל הפנימייה , קשה היה לפספס את היופי החיצוני והפנימי, אזרתי אומץ והזמנתי אותה להופעה, היא הבריזה... לא ויתרתי ובסוף היא הסכימה לצאת איתי , קוראים לה מירב והיא אהובתי, שותפתי לחיים, החברה הכי טובה שלי ואם ילדי.